פעם חשבתי שהחיים הם שמחה
אחר כך גיליתי שהחיים הם חובה
ואחרי שמלאתי את חובתי גיליתי
שהחובה היא שמחה.

מי לפני מי התרנגולת או הביצה?

המגמה המקובלת היא לחפש תמיד בחוץ את האחראי למחדל, ואת האשם בכישלון, ואילו הקבלה מפנה את מבטה פנימה. האדם עצמו הוא נושא באחריות לגבי מאורעות שונים שמתרחשים בחייו, מבט זה מהווה גם פתח לתקווה בעתיד.
בהתאם לקו זה, בכוחו של האדם לשנות את עתידו, לשפר את דרכיו ולקוות לזמנים טובים יותר. יותר מכך, האדם עצמו הוא היחיד המסוגל להביא לשינוי זה. “אם אין אני לי- מי לי?” ללא מאמץ עצמי וללא ניסיון לשיפור אישי, רחוקה הישועה – יגעת ומצאת, תאמין!
לעומת זאת, עבודת האדם לשיפור מידותיו ותיקון טעויות ומחדלים הם המקרבים את הפתרון ונוסכים תקווה לגבי העתיד.
מערכות ענק הוכרעו לאורך כל ההיסטוריה האנושית בזכות אומץ לב נדיר של אדם מן השורה שגילה תושייה רבה בשעה קשה. לעתים הושג ניצחון בזכותו של פרט זניח, שבימים כתיקונם לא הייתה לו כל השפעה.

“אין לך אדם שאין לו שעה” – כל אדם הינו ייחודי ומסוגל לתרום מסגולותיו המיוחדות. דבר זה מתגלה לעתים דווקא בשעה קשה, אך מרבית בני האדם נותרים אובדי עצות.

על משה רבנו ודוד המלך אומרים חז”ל, שנבחרו ממרומים לתפקיד הרם של מנהיגי ישראל. אך הבחינה הייתה לפי היחס שבו הם מתייחסים לצאנם דווקא ביחס לחלש. כאן נמדדת גדולתו של מנהיג. משה רבנו הרים את השה החלש על כתפיו, והביאו למקום מבטחים, מכאן שמו הוא “מי-שה”, מהיחס שלו לשה ניכרת גדולתו.

גם דוד המלך היה רועה צאן, הוא דאג קודם שהגדיים הקטנים יאכלו את העשב הרך שבשדה, ולגדיים הגדולים את
השורשים היותר קשים.
החשבתו של הפרט הקטן והשולי, לכאורה, היא המוכיחה על גדלות האדם, על העובדה שאין הוא מתעלם או מזלזל “בקטנות”.

השכפול שונה מהמקור. הייתכן?

שני י?מ??ים יש בארץ ישראל, אחד מימיו מתוקים, וחיים בו דגים וירק רב מקשט את גדותיו, עצים רבים פורשים כנפיהם מעליו ושולחים את שורשיהם לינק את מימיו.
הירדן מזרים אל הים הזה, מים חיים היורדים מן הגבעות, הציפורים בנו  את קניהם בין ענפי העצים, הכל שמחים על שזכו לשבת במקום זה. זהו ים כנרת.
אך הירדן ממשיך לזרום דרומה, ונשפך לתוך ים אחר. שם אין זכר לדגים, ציפורים אינן מצייצות, ואין שומעים צחוק ילדים, אין הירק מקשט את חופיו, וחיה ועוף אינם שותים ממימיו. זהו ים המלח.מהו הגורם להבדל הגדול בין שני הימים שאינם רחוקים זה מזה ?

אין האשם בירדן, הוא מזרים את מימיו לשני הימים.

הנה, זהו מקור ההבדל: ים כנרת מקבל את מימי הירדן, אך אינו שומר אותם לעצמו. הוא מקבל וגם נותן. תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו הוא מזרים מתוכו טיפה אחרת.  אך ים המלח אינו מחזיר. הוא סוגר את מימיו בתאווה של קמצן,  אינו מוציא אף טיפה אחת. ים הכנרת מקבל וגם מחזיר. ולכן ים של חיים הוא. ים המלח רק מקבל, ולכן קראו לו ים המוות, לכן מימיו מלוחים.  שני ימים יש בארץ ישראל… שני סוגי אנשים יש בעולם… כל אחד בוחר באיזו דרך ילך…

“לתת”  זה לקבל

בכל פעם שאתה נותן צדקה, עוזר לשכן ? אתה נותן לעצמיך אנושיות, ערך וכבוד עצמי.
כל נתינה היא אימון אישי להיות בן אדם טיפ טיפה יותר טוב.
ראוי לאדם שיבוא לעולם שבעים שנה ? בשביל שיעשה פעם אחת טוב ליהודי.. (הבעש”ט)

זכור: יגעת ומצאת, תאמין!