תקשיב לקול הפנימי שלך

"אם לא לשם תיקון,
למה לנו לדעת עצמנו"(עלי שור).

סיפורה של רונית

האדם הראשון שעל פני כדור הארץ, שאנו זקוקים לאבחן, זה - את עצמנו. אם נדע ונרגיש את עצמנו, נוכל גם להיות יותר שמחים. כשאדם שמח ומגשים את עצמו, כל מי שבסביבתו שמח. מי שנכנס לחנות בשמים, יוצא עם ריח טוב...  מטרת הספר היא לנסות להבין מה קורה עם האדם עצמו.
לגלם את הפוטנציאל הגלוי בך, ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל. בחרתי להתחיל את הספר עם מאמר בשם "דמעה מלוחה" שכתבה.. רונית. כמה שזה נכון...
"את יודעת שהבוקר לא הנחתי תפילין?", אמר אוהד לתוך השפופרת. "לא יודע מה יש לי".. "אל תחמיר עם עצמך" ביקשתי ממנו, "מחר בבוקר תקום רגיל, ותניח תפילין".
כשהנחתי את השפופרת, ניסיתי לחשוב, איך באמת הקב"ה רוצה אותנו - האם הוא אוהב רק את הצדיקים וההולכים בתלם? האם הוא מקבל לחיקו רק את אלו שהולכים ישר, את אלו שלעולם לא הביטו לצדדים? ומה קורה עם המנוצחים, האם גם אותנו הוא מוצא ראויים?
כשהתחלתי את חזרתי לחיקו החמים של בורא עולם, הקשבתי רק לקול הפנימי שלי. קול זה הכתיב עבורי את הקצב. ככל שהקשבתי יותר, התבלבלתי יותר. מכל שלל הדעות והפסיקות, לא ידעתי מה באמת השם רוצה ממני.

באחד הימים נפתחה סדנת קאוצ'ינג באזור מגורי עם  גלעד שמעא. בלי להגזים אוכל לומר שאני מחלקת את חיי לשניים - לפני הסדנא, ולאחריה! ישנה קלישאה שאומרת שכשהתלמיד מוכן, המורה מגיע. ובמקרה שלי -גלעד הגיע.
בשיעור הראשון ממש נעלבתי כשהבנתי כמה פעמים ביום אני מרמה את עצמי, ופועלת כאדם מקובע בהתאם לדפוסי התנהגות ישנים ובלי רצון ממשי להשתנות. השיעור היה עבורי מראה צלולה שהאירה לי חולשות שחשבתי שהן קיימות רק אצל אחרים ולא אצלי.
הבנתי שאני עסוקה בשיפוטיות, ולא באמת מקבלת החלטות מהותיות. גלעד המחיש לנו שברוב חיינו ההחלטה המשמעותית היחידה שקיבלנו, היא - לא להחליט. בחרנו להתפשר על חיים רגילים, על חיים של אולי, ולא כדאי. חיים של הישרדות עם דגש על בינוניות.

ככל שהסדנא התקדמה, הצטיירה מולי תמונה עגומה של חשש משינוי. הייתי אלופה בדיבורים אך רחוקה מאד ממעשים. המשנה שלי הייתה כמו דיאטה - תמיד מתחילה ביום ראשון.  גלעד הבהיר לנו שלא מעניין אותו תירוצים. לא משנה למי הרביצו בגן ולמי משכו בצמות. הכל זה רק סיבה לברוח מהמציאות ולצאת מאזור הנוחות.
היהדות אומרת שלא ניתן לעשות שינוי מבלי לחתוך בבשר החי, ומבלי לקחת אחריות. כל טעות שמסרבים להודות בה הופכת בסופו של דבר למשגה. מלך המלכים מבקש שתתן חופשה לעורך הדין שלך ותאמר מילה אחת, מילה קטנה: "טעיתי". זה כל כך אנושי ומאוד יהודי.

"בכל מה שקרה לכם בחיים, תפנו את האצבע כלפיכם", הסביר גלעד, "ותדעו שרק בכם יש את הכוח להשיג את מבוקשכם. תפסיקו להתעסק בחלומות, ותתחילו לחשוב על הגשמה. הגיע הזמן לרדת מהחוטים".
עשיתי חישוב מהיר של כל החלומות שלי שהיו תלויים באוויר, לאן הם נעלמו בג'ונגל ההיש?רדותי. "הרימו ידיים וספרו לי על החלומות שלכם", ביקש. היססתי אם לספר לו על כולם, כי זה אומר שהוא יצטרך לישון כאן במשך הלילה. "קדימה, אל תפחדו", עיניו שוטטו, מחפשות את האחד.
הרמתי יד בהיסוס. "אני מאוד רוצה לכתוב", אמרתי לו. "אני רוצה להוציא ספר" הוספתי.  גלעד חייך ופנה לכיתה "בשבוע הבא רונית מגיעה עם ראשי פרקים לספר החדש", קבע. לא האמנתי למה ששמעתי "אבל אני א..." התחלתי לגמגם. "אין אבל" הרים את הקול. "בשבוע הבא את לא מגיעה בלי זה".

בימים שלאחר מכן ניסיתי לשרבט לי ראשי פרקים. התחלתי לכתוב ומחקתי. לא האמנתי בעצמי שאני מסוגלת. שכנעתי את עצמי מראש שזה אבוד. בעצם יותר משפחדתי להיכשל, פחדתי להצליח.
מילותיו חתכו והסבירו שאנחנו שמים לעצמנו מקלות בגלגלים, כמה פעמים אנחנו נותנים לרגשות הגואים להתוות לנו דרך שגויה. כמה פעמים אנחנו מאפשרים לקולות מן העבר לעצור אותנו, לגרום לנו להמעיט בערכנו, או כמו שגלעד הגדיר זאת "אל תסכימו שאחרים יעשו לכם ש??מ??או?ת".

"ואתם יודעים מה הבעיה הכי גדולה שלכם", אמר כשהתחלנו לצלול לעומק. "הבעיה שלכם זה שאתם לא יודעים לסלוח". לא הבנתי על איזה סליחה הוא מדבר. "אתם לא יודעים לסלוח" חזר שוב על דבריו. "אין לכם את היכולת לסלוח לאחרים כי אתם לא מוכנים לסלוח לעצמכם".

כמה שהוא צדק. כמה אנחנו לא יודעים להניח לעבור ולהמשיך הלאה. ממשיכים להתייסר על כל אותן פעמים שלא הנחנו תפילין או ששכחנו לברך. הרי עבודת התשובה היא בכל יום מחדש. העמל האמיתי פירושו להתחיל הכל מהתחלה.
בשיעור האחרון הגעתי כמו תלמידה מסודרת. עם ראשי פרקים לספר. "זה מוכן" אמרתי לו. "עבדתי על זה קשה". הוספתי בחשש.  גלעד הביט במחברת "שלחת את זה כבר למי שצריך?" שאל. "רציתי שתעבור על זה לפני", השבתי לו. "אם זה טוב בעינייך, זה מספיק", הוסיף בחיוך.

היום רונית בפני הוצאת ספר  -"אין דבר העומד בפני הרצון .."